רקע לרקע: אח שלי פעיל באירגונים הומניטריים וכו (יש שיטענו שמאלניים משהוא) לקירוב בין פלסטינאים לישראלים. לא מדוייק, אבל לא באמת קריטי לכך.. אח פעיל באיזשהו מובן, זה בערך בתמצית.

רקע: החמישה ביוני, ארבעים שנה למלחמת 67, שיתוף פעולה בין הפלסטינאים בשטחים למוזיקאים שבארץ. טוב אני מתחילה ומבינה שאין טוב בלנסח משהו מאשר האדם עצמו ש"הוגה" אותו, אז הינה במילותיו: 

לפנות למכרים פלסטינים, משורר, איזה יונתן גפן פלסטיני, שיכתוב שיר, מילים לשיר, אותו להקה תלחין ותבצע בסגנון שלה. מילות השיר לא ידברו על שלום או כל קלישאה פוליטית אחרת, אלא על הדברים שאתם מדברים עליהם כשאתם שרים בעברית (או בספרדית): חיים, מסעות, אהבות, בחורות עטופות סדין-קליפה. עם מילים בערבית.., השיר יתנגן אחרת. עם הדגש על שירה וריבוי קולות, מילים בערבית יכולות לפתוח אפשרויות חדשות להפקת צלילים חדשים. המילים, כאמור, לא יהיו פוליטיות. החיבור בביצוע השיר יהיה בין מילים ללחן, בין עם לעם, אך מבוסס על טהרת המוזיקה בלבד. המסר הוא בצורה, במוזיקה.

חשבתי גם על אפשרות שמיכה שטרית יפיק את השיר, או מישהו עם נגיעה בסגנון מזרח תיכוני משהו...

ההקשר: החמישה ביוני מתקרב. ביום זה יציינו ברחבי הארץ, השטחים והעולם כולו ארבעים שנות כיבוש. מין הסתם נראה הפגנות מהפגנות שונות, נגד החומה, נגד המחסומים, נגד הכיבוש, בעד דיאלוג, בעד שלום, בעד זכויות שוות, וכו'. התאריך משמעותי בהרבה רמות. אני מרגיש שבזמן שהיחסים בין הישראלים לפלסטינים פשוט אינם קיימים, קשה לקרוא להם יחסים, זוהי מין תחתית, נקוסה נמוכה, rock bottom, או בגרסה הישראלית, תחתית הבאר היבשה. מכאן אפשר רק להתקדם, לבנות, לפתח. יוזמה קטנה שתחבר עמים, אנשים, יחידים, באמצעות מוזיקה תהיה רחוקה דיה מהשיח המשעמם והנכשל, זה הפוליטי שמדבר על שלום ומנהיגים, פוליטיקה ומעורבות בינלאומית. דרך המוזיקה אפשר יהיה להגיע לשיתוף פעולה פשוט וענייני בין אמנים, לגעת באנשים באופן אישי ולחבר שתי תרבויות במובן הכי לא-פוליטי שקיים. אם תרצו, שיר, פשוט.

 תוכן: מחפשים אחרי מישהו שהוא כאילו ה"יונתן גפן" של הערבים בארץ.. יעני משורר פופולרי, לא בהכרח פוליטי, צעיר גילו או בנפשו. כמו רוני סומק, דורי פרנס, שמעון אדם ששר על החיים, לא על המוות. אופטימי אם אפשר.. החיפוש הוא אחר משורר (כמו שתיארתי) שהינו פלסטיני, מהשטחים, לא ערבי ישראלי.

חשבתי שזה משעשע, וזהו תוכנה:

דוג דה בורדו ענק ענק ענק יפהיפה אורגינל מהרי הקפקז. אני לא יכול לממן אותו יותר (הוא אוכל המון)

 

להרגיש קקה עם עצמי. לקחת פסק זמן מהרבה דברים בגלל החלטה שקיבלתי, לעצור ולהפסיד דברים מסביב כי "זו מרגישה ההחלטה הנכונה". ובסוף סתם להימרח ולא לנצל את זה למטרות הנכונות.. איכס זה מרגיש רע. במקביל לדחות דברים לאחרי - ולהתעסק ברשימות האלו הרבה מעבר לנדרש..

לקחת החלטות..

להרגיש שבתוך חצי שנה כאילו חזרת אחורה ללפני 3 שנים ואחורה מזה.

זו הרגשה מגעילה.

אוף.

מה גרם לזה? על משהו שתרם לזה יש לי הרגשה שאני יודעת, אבל לא מאוד בטוחה. אני מניחה שזו שאלה לעצמי, ולא לעולם היושב בציון.

עדין מחפשת

שונאת גם רחמים עצמיים. אוף

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג

 

 

זו לא פרסומת לחטיף שוקולד, וגם לא לתערוכת איינשטיין של המוזיאון..

יותר כמו פרסומת למה שעובר לי בראש

וגם זה רק בערך

היה לי יום מעניין. נותן הרבה חשק. לראות בן אדם, בן 87, כ"כ צלול ומחושב, כ"כ נעים וצנוע, אופטימי אך עם זאת מציאותי ומודע לכך שהטבע עושה את שלו לכולנו. ממש מדהים. עושה חשק, נותן אנרגיות ככ חיוביות. תמיד המגדר הזה של "גיל העמידה" נשמע כמו משהו עצוב. היום הוכח לי שממש לא. הוא יכול להיות שמח, אופטימי, מסקרן מאוד ונעים. ממש עושה חשק

בערב הייתי באינטרנט פה במעונות.

עכשיו, רבע לאחת בלילה, רבע שעה לפני שנסגר פה החדר מחשבים, הרגשתי שאני חיייבת לעשות הצצה אחרונה באינטרנט. משהו אמר לי שאני חייבת.

חמישה עשר הרוגים בקרבות היום ב(עדין דרום?) לבנון. זה עתה הותר לפרסום

חשק יודע להיעלם מהר. מהר מאוד. מוזר הוא החשק הזה, הא? או שמא זה חשק מסוג אחר? האם הוא באמת מנטרל? כרגע באופן מוחץ. אולי הוא משכיח את החשק מהסוג האחר

ואפילו לא נותר (או שלא נמצא כרגע באופן) לי חשק לדאוג ליישור ראוי לימין. עם הקוראים הסליחה

יהי זכרם של 15 המילואימניקים ברוך

היי שם.

כרגע כתבתי בלוג כמעט מלא. בנסיון לעשות "undo" למשהו שהוספתי, לחצתי על "cancle" וכל הבלוג נמחק. אוף! למה היו צריכים לשנות פה?

איזו דרך סימפטית להתחיל בלוג, הא? טוב נו, או לי זה בגלל שבשבילי זה "המשך" של זה שכרגע נמחק. אנסה לשחזר. המקור טוב יותר משחזורים ולכן עמכם הסליחה..

אז כן, אם אני לא טועה (וייתכן שאני טועה, אני לא מאו מחוברת למציאות לאחרונה), עבר זמן מאז הבלוג האחרון. ודברים השתנו. גם התצוגה של האתר שבו אתם קוראים ממש ברגע זה את השורות האלו. התצוגה החדשה לא כ"כ מוצאת חן בעיניי כרגע, אבל אולי זה בגל ששינויים נוטים לעצבן התחלה. אתן לזה קצת זמן להתרגל ואז אחליט, אך ייתכן (ל יוני, אני לא יכולה לומר שלא אמרו לי לפני..) שאחליט לעבור לאתר אחר, בו יוכלו להגיב גם מי שאין לו user ב msn. אבל אם זה יקרה אז הודעה על כך תבוא בהצשך (דפקתי רשמיות, הא?). אם הם שינו גרסה, אולי יכלו לפחות לדאוג לכך שאוכל להפסיק לעשות copy&paste מבלוגים קודמים של שורת ה html שרק איתה אפשר ליישר נורמלי לימין? רבאק, זה ממש לא הבלוג היחיד שנכתב בעברית פה..   הינה, המשכתי אופטימית.. ;)

אז מה עבר על כוחותינו? אם בכוחותינו שבלבנון מדובר, אז אני לא היעד לשאול. ובכ"ז.. היום הסתבר לי שעל האוניברסיטה כן עובר משהו.

רקע להתקרית: קרה מה שקרה ולשנה הבאה אני רשומה כסטודנטית חדשה, בפקולטה למדעי הרוח (אם כי כבר כמעט זסיימתי הנקודות לשם, אבל..). כלומר אני מקבלת הודעות של הרשמה וכל מה שסטודנט חדש וטרי שמתחיל באוקטובר את שנתו האוניברסיטאית הירושלמית הראשונה מקבל. אז אין תיאום פה בין הפקולטות, אבל זה לא חדש וגם לא כ"כ מפתיע (חושלתי: לפני כחודש, בעודי לומדת למבחן, קיבלתי הודעה לפלאפון של ברוכה הבאה לאוניבריסטה, שהתקבלתי..).. מה בכ"ז גרפ לי להבין שמהו מוזר חריג קורה פה?

התקרית: אתמול בלילה, אחרי כמה ימים של לימודים לבחינה, החלטתי שהיום אקום יקיצה טבעית. כי מגיע לי - אתמול קמתי בתישע ורבע שזה ממש לא מוכר לי בזמנים אלו.. אז יום שלישי. היום. השעה 12:22. בוקר, במונחים שלי. שכחתי להשתיק את הפלא' לפני שהלך לישון. צליל הודעת sms. אני פותחת. התוכן: "Hope all is well with you. Waiting for you to join us". בהיותי ישנה עמוק, הייתי משוכנעת שזו מתיחה. מדפדוף למטה עולה שאכן השולח הוא האוניברסיטה (HUJI). ואז הבנתי שאני כנראה ישנה, למרות שממש מוזר שזה מה שאחלום עליך. ניחה. חזרתי לישון. בשסביבות אחת קמתי באמת. ההודעה עדין היתה שם.. ועכשיו אני כבר באמת לא מבינה. אולי הבלוג הזה לא מתרסם ואני בכלל בתוך חלום אחד הזוי וגדול?

כאילו, מה עובר עליהם? התחרות שוברת את האוניברסיטה? טטוב שלא שאלו גם לשלום משפחתי, כלבי, חתולי החצר והמנקה המעונות והשותפה שניסו להכניס לי שלשום לחדר. אבל רגע, ירושלים נחשבת היום לאחד המקומות הבטוחים יותר להגיע אליהם, לא? מה עובר עליהם? זו לא תקרית כפר כנא, אבל בכ"ז..

ובנושאים אחרים-

כמו שכבר נרמז פה, אתמול בצהריים הביאו לי שותפה. מיותר (?) לציין שממש לא הודיעו לי על כך, היא פשוט נכנסה עם מפתח שלא הסתובב אז פתחה ו.. הפתעה. זהלחלוטין עצבן אותי, ואמרתי שאם הם הולכים על "חוקים" (מותר להם לשים לי מישהי בחדר כי אני משלמת על חדר שחולקים עם עוד מישהי. המציאות היא שיש חדרים נקיים ופנויים בקומה, וזה דווקא מאוד מעצבן) אני גם אני הולכת על "חוקים" והשותפה ששמו לי היא חו"לניקית, ואני לא ביקשתי לגור עם תלמידי חו"ל. העניין טופל, אך כנראה זמנית כי עכשיו אני על הכוונת.. בכל אופן, זכיתי לכמה ימים של חסד. בינתיים אין שותפה. מבחן בלוגיקה בצהריים ולאחר מכן אמא ואבא הגיעו ואכלנו יחד ארוחת ערב. בחזרה בחדר אבא פתאום זרק משהו באויר של "היית צריכה להגיד להם ש: אין מקום בחדר". שיעשע אותי :). אבל רק מוכיח שאם אני בו כבר שנה, ובמעונות בכלל שלוש, אז כן - כנראה שזה לא מוזר שאני כבר רוצה חדר משלי.

עניין הדירה מתעכב. אני בתוך בחינות ואם מתקשרים לדירה יומיים אח"כ אין עם מי לדבר. אז, אלא אם כן אראה משהו שממש לא כדאי להספסיד בשום מובן, החיפוש יחכה לספטמבר. הבחחיינה האחרונה היא ביום האחרון של החודש. יהיו לי שם טווח של שלושה שבועות להתארגן על זה. זו לא הדרך הבטוחה, אבל, מה אני אגיד, זה מה יש. המרדף ה אחרי דירות מטורף. כולם מתקתקים אתרי דירות והן נחטפות. מקווה שהשלושה שבועות של ספטמבר ייטיבו עימי ויניבו תוצאות נחמדות, זה יהיה חבל אם לא.. wish me luck..

מה עוד?

עברתי מיונים למוזיאון המדע (בלומפילד, פה מעבר לכבר ממרז קוסל שבקמפוס), ושם - אם הכל יהיה בסדר- אני מתחילה קורס באמצע ספטמבר. כשנכנסתי לשם זה עשה לי ממש חשק, הרגשה טובה. האוירה ממש טובה. מי שאני מכירה שעובד שם מאוד נהנים. מראש לקחתי בעירבון מוגבל, בעיקר היות שאני יודעת שהם מסננים וחבל לטפח ציפיות. אני מאוד אוהבת להדריך וחושבת שאני גם לא רעה בזה בכלל, אבל אי אפשר באמת לדעת בדיוק מה הם מחפשים. המיונים שם עברו נעים ונחמד כל המסביב, אבל הפאנץ' ליין - 5 דקות של להעביר משהו- הרגשתי שלא היה טוב, היות שאת הפואנטה הם לא הבינו. זה היה מוזר. וחבל, הארגשתי סוג של החצמה, כי מסביב היה ממש טוב. למחרת השיחת טלפון לפיה עברתי ממש הפתיעה אותי. אבל הפתעות לטובה זה טוב. כבר זרקו לי ש"אולי אני קשה מדיי עם עצמי" ולכן הרגשתי שלא אעבור, אבל- אולי זה איזשהו מנגנון הגנה. המקום שבאמת האמנתי בו בחיים הוא דווקא מקום שנדחיתי ממנו במיונים מאוד ראשוניים (קורס טייס, כן.. אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. אבל על קצה המזלג: מדובר בחלום מאמצע בי"ס יסודי. עוד לפני אליס מילר והטייסות שבאו אחריה..). כלומר, יחי ההבדל. אבל.. ה"מכה" נספגת גם לדברים הקטנים ביוםיום. אל תגידו שלא לומדים גם מחוץ לאוניברסיטה.

בכלאופן האוירה שם נראית נעימה. החבר'ה שאני מכירה שעובדים שם ממש נחמדים. וזהו. נקווה שיהיה נחמד. התחושםת בטן לגבי זה -כרגע- טובה.. עדכונים - בהמשך, כשבאמת יתחיל..

טוב, סוגרים את החווה. שבע אוטוטו.

צ'או

ראשון ערב. אני בעיצומו של רצף אכזרי שכנראה שרק תקופת מבחנים באונ' העברית (ובשילוב הקורסים המוזר אך הנפלא שאני עושה) עלולה לדעת - אחרי מבחן בחמישי האחרון, מבחן היום בבוקר, בחינה ברביעי הקרוב ובשני בעוד שבוע (שזה "קינוח" מתימטי).

שם יש קצת מקום לנשום - שבועיים - אבל זה לקראת המבחן הכי קשה מבחינתי השנה. שבוע אחריו עוד אחד. ואז סופסופ אוכל לנשום גם את האויר הלח של פתחתקוה. ושם צ'רלי מתנשף בסיומו של טיול לפארקים הכי אהובים. בשאיפה שעד אז אוכל להתמקם גם -או לפחות לדעת שיש לי מקום משלי שם להתמקם בו- באויר נחלאות (אם מישהו שומע על דירה שם אני אשמח, לא פשוט למצוא..).

אז כן. אני בשיא של לפחות שבועיים לא כ"כ מהנים. שיא העשייה הסטודנטיאלית אני מניחה בעיני רבים, בחינות קוראים לזה..

ומי היה מאמין, אבל: בחוץ נושמים. והחיים מתקדמים. ואנשים נהרגים. וכפרים בלבנון נמחקים. והצבא פעיל.ושדות התעופה (אלו שטרם הופגזו). ו..

וגם דברים פרטיים זזים. ועולמות של אנשים מקסימים וסיפורי חיים קטנים וגם גדולים.

וגם חברה מצויינת עוזב, מחר בבוקר, להונגריה (שדה התעופה שלנו עדין -טפוטפוטפו- תקין). אומנם עוד תשוב בחופשים, אך ממש עוברת לגור שם לכמה שנים, כי אם זה מה שרפואה דורשת אז זה כנראה מה שעליה לעשות..

אז כן, אני אמורה להיות בעיצומו של חריש. בין בחינות בשבוע דחוק מאוד. ואז מה אם לא באו לבקר באופן יזום  אותי באף הזדמנות למרות שאני במרחק שלושת-רבע שעה נסיעה (מקביל למכמורת). גם כשהייתי בימים לא כ"כ שמחים. אז מה.

הרעיון שאולי הייתי צריכה לחזור לפ"ת צובטת. בכ"Z, הרציונל אומר שאני אמורה להיות בירושלים לומדת. נפרדנו שבוע שעבר והיום בלאוו הכי יש הרבה אנשים ואם הייתי שם זה לא היה בדיוק זמן יחיד וצנוע ונעים.

אבל בשורה התחתונה, אני כאן והראש שלי שם. וכבר מאוחר מדיי לנסוע לשם. אז אני עם הגב לשם (כי אני כאן בי-ם), אבל הראש שלי בפ"ת, כלומר שם.

קצת מזכיר את הקטע של רחוב סומסום, על "כאן ושם". קטע משעשע במיוחד, מומלץ בחום.

המציאות לא תמיד כזו משעשעת. גם בכפרים שנמחקים.

שונאת לעשות החלטות לא נכונות

סליחה יהודית, לקחתי לך. אבל רק לכותרת, ורק כי אני לא נרדמת. לא חלום ליל קיץ ולא כלום.. מבטיחה.

בכלאופן, לשם שינוי אני בבית. חידוש, לחודש האחרון. כך שזה ל א כי אני לא במיטה הנכונה. מה שכן, אולי לאחוזי הלחות באויר יש חלק בכך. למרות שגם ירושלים ידעה לילות לחים בזמן האחרון. וכן, אני יודעת, הייתי ערה את רובם עד השעות שבפי הרוב קרויות בוקר, איפשהו בין שש לשמונה (AM), בהן הלכתי לישון בשבוע האחרון. לא אוהבת בוקר, אז אם יש אפשרותלישון אותו - עדיף. ועוד סיבה, אולי חזקה יותר (?) - אוהבת לילה. אז... למה לא?! בבחינות זה אפשרי, בעיקר כשיש בחינה בארבע אחרה"צ.. יום אחד שיבש את העניין (אך למטרה טובה - פירוט בהמשך), אך שנ"צ של שלוש שעות השיבה את הלו"ז לתיקונו.

טוב, אז מספיק לכתוב בקודים שאולי רק אני אבין.. למה לעזאזל לכתוב לעצמי קודים ע"ג האינטרנט? אבל תחילה-

ייתכן שחלק מהדברים יובהרו בבלוג המשך, שבשאיפה תהיה עילה לקרא לו אחרת (כולי תקוה שהוא לא יהיה עקב חוסר יכולת להירדם בארבע לפנות בוקר). פשוט כי אני צריכה לקום מחר לפני 11 ולכן כדאי שאתן עוד צ'אנסלשינה כי השעות מתקזזות.

בכל אופן, חלק ראשון (כנראה שכבר שני..) יוצא לדרך:

נפל דבר בתחילת השנה הזו, והחלטתי שהיא תהיה גם מעניינת, ובמינונים נכונים יותר מהשנים הקודות. מבחינה אקדמית הכוונה. ובמהלך מאמצים שכאלו, עברתי על הרבה קורסים בשנתון. אחד מהם ממש תפס אותי. כן, יש לי זיכרון גרוע. כן, אני יודעת שבכלל אקדמיה זה לא קל אז אם אפשר להתחמק מלהתמלכד בכך, עדיף. אבל בכ"ז, אחד הקורסים שממש תפסו אותי היה קורס בתהליכים פסיכוביולוגיים. מה לעשות. פשוט נשמע מעניין. אחרי עיון בחומר של חברה שכבר עשתה אותו, השתכנעתי עוד יותר. הוא אומנם יכל להיחשב לחטיבה במדעי הקוג' שאני עושה, אך בפועל הוא נקודות מעבר למה שאני צריכה. כלומר הוא בחירה כללית לחלוטין. הוא קורס 3 נ"ז של המחלקה לפסיכולוגיה, שככל הנראה ברובה מתורגלת לשינוניישן. בכל אופן, הקורס לא דרש הרבה במהלך הסמסטר אך הבחינה, ממני, כן. היא שאלה על פסיקים נידחים בספר, והרבה פחות התמקדה בתהליכים מרכזיים שעליהם גם הורחב בכיתה ועליהם אני, לתמימות דעתי (ולרצוני - זה מה שעניין אותי ולא שמות של איזורים במוח ואיזה איזור, אם נשתקו, ישפיע על מה.. ואיך קוראים לאיזור הזה בלועזית מסורבלת) התכוננתי. חבל, הסתיים כנראה רע. היה לי מגעיל בבחינה וקשה מאוד. אם אחרי סמסטר א', שאמריקאיות נראו לי ידידותיות וכבר אימצתי מוטו של "למצוא התשובה הנכונה, והיא פשוט נכונה" (ולא לפסול את השאר), הרי שאחרי הבחינה האחרונה הביטחון התפוגג כליל וגיליתי שפלעמים השיטה היא לפסול תשובה אחרת שלא הגיונית. אולי אפילו שתיים. והשאר אינטואיציה. ואם אין אז אפילו הגרלה, התסברויות.. והרגשתי והבנתי שאם זה המצב - אזי המצב רע. בכל אופן, הקורס היה מעניין, החרישה אליו (לילות ארוכים עברו על כוחותינו) היתה מאוד מעניינת. רבאק, ממתי אני כ"כ נהנית לקרא? ממש דברים מעניינים, ומטבע הדברים התמקדתי באלו שעניינו אותי יותר ושאותם אני באמת רוצה לדעת. ועדין, תחושה של החמצה, בכ"ז בא לך לסיים פרוייקט שלקחת לעצמך בצורה יפה יותר. מהבחינה (תרתי משמע..) הזו חבל. כנראה שאקח משהו אחר בעתיד שיחליף קורס זה, אם כי חבל - אני כבר נכנסת לשנה רביעית. זה לא היה אמור לכלול נקודות עודפות... אז לעצמי לקחתי ת הידע שכן שצברתי ושעניין אותי. והוא נשאר איתי. את זה הבחינה לא תיקח ממני.ץ את המצברוח מאותו ערב והאכזבה קצת מעצמי - את זה כן. ניסיתי פינג פונג אך היו שם יותר מדיי אנשים כדי באמת לתת לזה להעביר ערב נחמד. שטתי החדר, שקעתי ביארגוניישן והלכתי לישון ליקיצה טבעית, לקום ליום יותר ידידותי שכבר לא משחק לי עם נקודות חלשות. די..

ובמהלך הלימודים לבחינה, עלה על הדף בלוג שהיה אמור לעלות לפה, ואעלה אותן (בעריכה מחודשת - זה רשום בדף כאוסף משפטים..) להלן. אולי הייתי צריכה לקרא לבלוג הזה "בלוג בתוך בלוג בתוך... בלוג". ולהתנצל בפני יהודית על השימוש בגוף בתוך גוף.. (מהשירים הישראלים הבאמת יפים. את מצויינת יהודית). בכל אופן , הבטחתי (לעיל ולעצמי לפני שבוע) שאעלה לבלוג. והפעם אקיים:

 

 

טיוטות לכותרת היו שתיים:

3 (תודו שהוא הכי מפוצץ) - על יוהרה אנושית, מטריאליזם ואימהות

אז ככה: אם אתם רוצים לקחת מישהו לא מדיי חכם ולהשכנע אותו שמטריאליזם שולט, הקורס המדובר זה המקום. ואכן, הקורס עובר על נושאים כמו שינה, שעונים ביולוגיים, מיניות, רגשות, זיכרון, למידה (קלאסית- פאבלוב, ואינסטרומנטלית גם) וגם הפרעות נפשיות. על כל אלו הוא דן ברמה המאודתכל'סית. זה נשמע כמו תופעות פסיכולוגיות אך פה הוא מעלה את האספקטים הביולוגיים (כן, פסיכו' ברמה שאני אוהבת אותה - ת'כלס: נוירונים, פ"פ, הורמונים, חומרים..). ממש מעניין ונותן הרגשה ממש חזקה שמה שעוד לא גילו - זה רק כי עוד לא היו לנו מספיק שנים עם טכנולוגיה מפותחת דיה כדי לפתח. זה ממש עניין של זמן. הרבה לא יודעים אך מה שיודעים כ"כ משכנע, עד שקשה להאמין שאין בסיס ביולוגי גם למה שעדין נעלם מעינינו, וזה עניין של המאה שבה נולדת..

כמה מהפנינים שבכ"ז נכללו שם:

הנחה בסיסית: שבחולדות כל מה שקשור במין הוא ע"ס הורמונים. *הידעתם?!?! אם לא, אז אנשי המחקר כן (בני אדם, כנראה - לפחות בגלגול הזה- לא היו חולדות.. רגע, אולי כן? אני מבולבלת ;) ). עוד על חולדות-

לחץ קדם לידתי שהאם נמצאת בו במהלך ההריון - לדוגמה צלצול פעמון, שינוי תאורה,...- ..... ** כנראה שאנשי המחקר בילו בתוך ראש של חולדות. הם יודעים להגדיר מה מלחיץ אותן. שינוי תאורה (שאגב הן חוות בטבע תדיר..אם בכניסה למאורה ויציאה ממנה, אם כשזורחת/שוקעת השמש..) מלחיץ חולדה מאוד! מטריף אותה, עד שהיא עלולה לעלות על צ'אט\ים ולשתף את העולם...

אז מה עם בי אדם, אתם שואלים עצמכם? אה, אל דאגה, גם מפה היוהרה לא נחסכת-

בבני אדם ההתנהגות מורכבת יותר, ולא תלויית הורמונים לחלוטין...  *** פה הקביעה כבר לא מניחה שכל דבר יתפענח כביולוגי. התנהגות אנושית היא כבר לא רק תלויות הורמונים, כנראה שכך סיפרו ההורמונים - שמה שלא ידוע כיום לא אומר שיתגלה בעתיד...   תגידו שאנחנו לא פועלים מתוך פראדיגמות...  עוד טענו-

לחץ כרוני מאפיין בעיקר בני אדם. **** מתי שאלת פיל האם הוא חווה לחץ כרוני? מתי לקחת אותו לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכו-פילה? גבי מהגן חיות כבר ביקר בקליניקה הזו?

 

******* כל הדברים על קו תחתון ממש נאמרו בכיתה ולימים הופיעו במחברות שלנו..

אז תגידו שאנחנו, "בני אדם", איננו יהירים..

 

מסתבר שלא בכל רגע הייתי כ"כ מרוכזת עד שברגעים מסויימים ממש שקעתי במחשבות אקוטיות: שמתם לב שהמילה "מטריאליזם" טומנת בחובה "אמהות" (maternal), או שאני מפגרת בכך שלתומי חשבתי שזה בא מ"חומר"... מעניין אם מי שהגה המילה כ"כ האמין בה כך שתחב את זה על הדרך..

 

טוב, זהו להפעם. הגיע הזמן לתת עוד צ'אנס לשינה.. מקווה ששיעשעתי, ולו במעט..

לילה לילה

לשבת במרכז ירושלים, ארומה. כי יש לי "חלון" בין סידורים ללפגוש את איילת. ברגע שאני נזכרת שברזיל עכשיו בטלויזיה ותוהה לעצמי שהייתי צריכה להתיישב אולי במקום עם טלויזיה, בלי לומר אפילו, הם מדליקים TV- מישהו שם נזכר שיש, ולמעשה המסך גדול ואיכותי והוא היה מול העיניים שלי בעודי תוהה למה אין להם.

אייס-דיאט מימין, לפטופ על השולחן, ונשיונל ג'יאוגרפיק משמאל. ומונדיאל (גאנה-ברזיל) קצת מעל. רגע "עורבני" משהוא (urban + "ע" בשביל "עיר".. :) ) . ועם זאת, רגע קסום משהוא. רגע עם יותר דברים נינוחים וטובים לי, לעצמי, שהצטרפו באופן ספונטני להיות שם. רגע כזה לא היה לי הרבה זמן. לא יודעת למה. הזכיר לי קצת את הטיול פוסט-צבא--טרום-לימודים; אתה תופס רגעים לעצמך, שדברים פשוט מרגישים כאילו לא יכלו לקרות טוב יותר. קצת שכל, הרבה מזל. המון רגיעה.

בלוג קצת מוזר לאחרי תקופה ארוכה נטולת בלוגים. עם הקוראים הסליחה :).

אבל היה רגע מעולה. תגידו ששומדבר שם לא משהו שמישהו היה מיחל דווקא לו. אולי (כנראה?) שגם אני לא הייתי מדמיינת את ה-רגע שלי ככה. אבל כן, ככה.

אז כן, כל פעם שאני פותחת עיניים משינה (גם אם זה באמצע הלילה ועדין אין שמש) אני מעלה חיוך פנימי ממלא, ושמחה מאוד. ומוקירה עליו תודה, לא בטוחה למי (אבל במה אני כן בטוחה?). ועל כל היתקלות נעימה באנשים. ו... ובכ"ז, לרוב היום מתחיל וזורם ומתמלא לרוב.

וגם בו, כיף כשיש רגעים שאפשר להכתיר בליגה של "ה-רגעים" :)

כמה ימים נחמדים עברו על כוחותינו..

רביעי בערב היה ערב יום הסטודנט, הדג נחש גרמו לי לאהוב אותם הרבה יותר (כן, הקפיצו את הקהל מאוווד), ופורטיסחרוף.. נתנו הרבהלהיטים ישנים. אם "פורטיס מ שו גע" הייתה סיסמה רווחת בקהל, אבל לא נראה לי שזה אמור היה להטריד שם מישהו. הוא השתולל וזה גרם גם לקהל להשתולל. בשנתיים הקודמות ברי הופיע רק בליווי הכלי נגינה האחרים, ואומנם הוא אכן יוצר ענק עם מוזיקה מצויינת (יעידו על כך הדיסקים -המקוריים!- שלו על המדף), אבל הוא היה אדיש כמעה במובן של לא תרם להתלהבות הקהל מעל ומעבר. בכל אופן זוג ההופעות האלו היו מבחינתי הערב, והיו יופי :).

ביום חמישי עשיתי משמרת בוקר. היום הזה היה החם ביותר בשבוע אך עם זאת האנשים היו ממש נחמדים (מה שלא חזר על עצמו ביום שישי). משם המשכתי לסיור שאירגנה האגודה במסגרת יום הטודנט/יום ירושלים. זאת לא לפני שגיליתי שפרצו לנו לבית ואין יותר מחשב. לא ידיעה משמחת מדיי לדעת שמישהו זר היה בחדר שלך. לא יודעת למה אבל ממש הותיר בי הרגשה איכסה, שחזרה כמה בפעמים אחרי ועדין קצת מהדהדת בראש. רבאק, עזבו את החפצים שהם לוקחים. העובדה שהם דורכים במקום שהוא שיא הפרטיות של מישהו. איך זה לא מעיב על המצפון שלהם לעזא.. בכל אופן, החלטתי שזה לא יהרוס את שאר היום. מה לעשות, אם יש משהו שלמדתי בדרך כואבת באמת (ולא כקלישאה) השנה זה שאפשר להקפיץ הכל לפרופורציות. יש ידיעות רעות בהרבה. זה שזה רק רכוש - יותר קל להעביר על זה. ההרגשה שמישהו נכנס לך לחיים - קצת פחות, אבל יש דברים גרועים גם מזה..

הסיור היה מליפתא לנחל סורק. האנשים שאיתם דיברתי על ללכת ביטלו אחד אחד, אבל זה כנראה לא גרע מההנאה. למרות החום העז (כן, גם אחרה"צ) והרגלים העייפות (אחרי 4 שעות משמרת בבוקר), היה ממש כיף. לא מעט אנשים אבל גם לא יותר מדיי, חבר'ה ממש טובים, וזה שלא הייתי עם אנשים שאני מכירה (אם כי זיהיתי שם כמה פרצופים, אבל בכ"ז, לא איתם באתי בהגדרה ולכן עדין יותר גמיש) גרם לכך שלא הייתי "מחוייבת" (מבחינת הרגשה ואינעימויות) לאפאחד, וכך יכלתי לעשות כל קטע בלויית אנשים אחרים ולהכיר טיפטיפה גם אותם. המדריך ידע די הרבה והנקודות בהן עצר היו מעניינות, המסלול היה נחמד - חורבות ליפתא (שכיום משמשים כבתי הומלסים ונרקומנים בלילות אך בעבר היה כפר ערבי עמיד +..). אולי דמיינתי קצת יותר מים בנחל אבל חוצמזה זה דווקא התעלה על הציפיות, שזה כיף :).

בלילה עוד קמתי לשלוש שעות לימודים (פוריות), אחת עד ארבע (כן, AM. המצפון דפק..).

שישי בבוקר שוב עבודה. אם לא הייתי עובדת יום לפני, הייתי מסבירה את החוסר שת"פ של אנשים בכך שאין להם סבלנות לעצור בחום הזה ולהקשיב לנודניקית שברחוב. ולא, אני לא מאשימה אותם. בכלאופן אנשים לא היו ידידותיים במיוחד. קורה.. בכלאופן סגרנו את הבונוס והמשכנו לשאר היום.

השיעור הפרטי של מייד אחרי בוטל מה שאיפשר יותר זמן שוק איכותי עם עדי (ואפילו ניגוב של חומוס אצל עזורא). אחחח, איזה כיף שאני מתוודעת בחזרה לימי השוק - דבר שהפך לכמעט שיגרה של שישי צהריים (כשאני לא חוזרת הביתה). מחנה יהודה של שישי. פשוט וכיף.

בדרך חזרה לקחתי אוטובוס (כן, העייפות מהימים האלו חגגה). הייתי עם הרבה שקיות ולכן רק יד אחת חופשייה כדי להוציא את הכסף.היו שם כמה מטבעות, ביניהם גם סכום של 11.30 לתת לנהג בשביל לקבל עודף של חמש. כרטיס מעבר (המצאה די גאונית שחבל שהחברות בגוש דן עוד לא התוודעו אליה). הנהג לא הסכים לקחת מידיי את המטבעות הנכונות בעצמו (למרות שעלינו רק שניים בתחנה)  והבנאדם השני שעלה סייע לי. התפתחה שיחה של שתי דקות עם האדם השני על למה שאני משלמת ככה ולא אחרת, במהלכה הסברתי לו את רעיון של כרטיסיית מעבר. כנראה שהסברתי בסבלנות משהוא..

בכלאופן המשכתי ונעמדתי במרחב שמול הדלת האחורית. אחרי כמה דקות האיש (אותו אחד שהיה לפניי בתור..) פנה אליי ואמר פשוט דברים שהיה כיף לשמוע. שאל מה אני עושה בחיים, ואמר שהוא היה מנחש שאני דווקא עובדת עם אנשים. אמר שבטח כבר אמרו לי את זה הרבה פעמים, ושאין לו שום אינטרס חיצוני להחמיא לי אבל שפשוט הגישה שלי והדרך להסביר הייתה מאוד נעימה לשמוע, וזרק ש"גם אם תעבדי במחקר בטווח הארוך, אל תשכחי את הפן הזה שלך. ושאת הפסד לאנשים בכך שאינך עובדת עם קהל. זה צעק החוצה ממך, וזה דבר שלא כל אחד זוכה לו". ממש ככה אמר. אז הוא הוריד את משקפי השמש (וראיתי שהוא חצי עיוור, דבר שלדאבוני ניתן לגזור ממנו שהוא מהאנשים שזכו גם ליחס פחות נאה מהציבור במהלך חייהם), ירד בתחנה שהגענו אליה ונעלם לדרכו.

הוא לא מכיר אותי לעומק, בכלל לא. אני מניחה שאחרי כמה הרבה שעות של לעבוד מול קהל (באיזה משרד ממשלתי או משהו) לכל אחד יירד רב הנחמדות והסבלנות. הוא עוד איש רחוב פשוט. והדיעהשלו לא אמורה להשפיע על החלטותיי בחיים. אבל - זה מהרגעים שפשוט מחממים לך את הלב. זה פשוט בלתי נמנע. מהרגעים הקטנים ברחוב שיכולים להשאיר לך חיוך לכל היום ולפעמים אפילו ליום שאחריו. פשוט כיף.

אחרה"צ הלכנו לאוהל חולי הסרטן ששבתו רעב בגם הורדים (מול משכן הכנסת) מזה 13 יום. ממש ממש כואב, וממש חשוב ללכת לשם ולחזק אותם, גם אם זה רק ע"י נוכחות שם, גם אם זה לזמן מועט. היו שם גם אנשי ציבור שהצטרפו. רק להיות שם, לתת את ההרגשה שהם לא לבד. הם חלק מאיתנו, ובל נשכח גם שבכל רגע נתון כל אחד מאיתנו עלול להתווסף אליהם, לא עלינו. וכל אחד מהם שהיה במצב שלנו לפני כךוכך זמן. השלטים ברחבי המעונות פה בגבעת רם לא הביאו אפאחד (כנראה שזו לא הדרך לדבר אל אנשים למרות שזכרתי לרשום "בסד" על השלטים ;) ) אבל פשוט בלומר לאנשים מסביב ולשלוח כמה SMSים, מצאתי כמה חבר'ה שהצטרפו. וכל אחד ואחד מאיתנו חשוב שם. הם היו אלו שמייד אמרו כן, ולא אלו שהתלבטו. הנוכחות שלנו היתה חשובה שם. כשיש מאבקים כאלו, כדאי לפנות ולו גם חצי שעה כדי לבוא ולהיות שם. להביע תמיכה. זה פשוט חשוב. היום זה בגדר "הם", מחר מי יודע.. תמונות יצורפו בהמשך השבוע (אין USB במחשבים של המעונות). תמונות גם מליפתא.

ארוחת ערב שישי, ואז נרדמתי והשלמתי שינה טוב וארוכה. היה שבוע של כמה רגעים ממש טובים. ועכשיו הגיע הזמן לחזור לעניינים. ויתרתי על ארוחת צהריים משפחתית כדי לנצל את היום הזה לללימודים. בשאיפה שיהיה שבוע יעיל, שהאנרגיות הטובות שהצטרפו ינוצלו עכשיו לכיוון הנכון. הגיע הזמן להתאפס באמת, ולא בכאילו. כלומר גם לפרוש עכשיו מהמחשב..

וטיפ קטן לסיום (מקווה לא להישמע מפלצנית. זה ל א בלוג של טיפים לחיים מאושרים יותר! ;) ): בואו נחמיא לאנשים על דברים נעימים שהם עושים או אומרים. גם אם הם לא חברינו הכי קרובים, ואפילו אם בהיתקלות קטנה ברחוב. אפפעם לא נוכל לדעת כמה זמן החיוך מאותו רגע נשאר, אבל גם אם לרגע קט - זה לא עולה לנו בהקרבה יתרה, ולבטח שווה את זה.